בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כונסה ועידת מינכן. נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה דאז, ביקש למנוע את פרוץ המלחמה המתקרבת וחתם על הסכם מביש עם היטלר לפיו בריטניה תסכים שגרמניה הנאצית תספח את חבל הסודטים שהיה בריבונות צ'כוסלובקיה.

צ'מברלין היה חסיד גדול של "מדיניות הפייסנות". הוא האמין שאם רק ימנע מלהרגיז את היטלר תמנע המלחמה.

על כך אמר ווינסטון צ'רצ'יל (בתרגום חופשי) "אנגליה צריכה לבחור בין בושה למלחמה. היא תבחר בבושה ותקבל מלחמה".

אנגליה זכתה כידוע במבצע אחד + אחד בבושה ובמלחמה.

70 שנים מאוחר יותר נבחר לבית הלבן הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה. רהוט וכריזמטי ומאמין בטיבם של בני האדם (או גרסה עדכנית של צ'מברלין – תבחרו בעצמכם). בין פעולותיו הראשונות היו חידוש הדיאלוג עם העולם הערבי, הסגת הצבא האמריקאי מעיראק (פעולה שהובילה ישירות להתפשטות דאע"ש בכל המזרח התיכון), תמיכה באביב הערבי ונטישתו של מובראק כבן ברית (פעולה שסייעה לעליית האחים המוסלמים לשלטון) ועוד.

בכל פעולותיו הפייסניות לא תרם אובמה דבר ליציבות העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט, אלא להיפך. החולשה שהפגינה ארה"ב פינתה מקום לכוחות פונדמנטליסטיים להכנס לחלל שנוצר ולמעצמות כוחניות לתפוס פיקוד. שעתם היפה של ארדואן, פוטין ושי ג'ינפינג.

והנה הגענו לישראל 2021. אני לא חושב שהממשלה הנוכחית אימצה גם היא את דוקטרינת הפייסנות של צ'מברלין או אובמה. הדוקטרינה הזאת, או אם תרצו האימפוטנציה, מובנית בה מעצם קיומה. ממשלה שסביב שולחנה יושבים/יושבות גדעון סהר, נפתלי בנט, מירב מיכאלי ומנסור עבאס יכולה לבחור רק בדפוס פעולה אחד כדי לא לעצבן אף אחד - "ההמנעות".

וכך נמנעת הממשלה מלטפל במשבר הקורונה (למה להרגיז, פשוט נכיל את המתים).

הממשלה נמנעת מלטפל בבעיה האירנית (ביידן כבר יחתום איתם על הסכם משודרג).

גם הטיפול בנושאים הבטחוניים השוטפים (מניעת התעצמות חיזבאללה, שיתוף פעולה עם רוסיה במניעת התבססות איראן בסוריה ועוד), לא נראים כנראה מספיק חשובים.

אם יש לקח אחד שההיסטוריה הקרובה והרחוקה צריכות ללמד אותנו הוא שהבדל בין טוב לרע די ברור. צריך רק את האומץ לבחור בטוב, גם אם צריך להתעמת עם הרע.

מצד שני חידשנו את שיתוף הפעולה עם שבדיה – גרסת הקאבר של יאיר לפיד לסינדרום שטוקהולם.