אתם מכירים אותם
השליח של וולט המדלג בחינניות מנתיב לנתיב, חוצה מדרכות וצמתים באור אדום ("תודעת שירות חסרת פשרות אחי")
האדם המבוגר שיוצא מהקניון ולא טורח להחזיק את הדלת עוד 5 שניות לאמא עם העגלה הבאה מולו ("לא ראיתי"..)
נהג ההסעות המקלף את הניילון מקופסת הסיגריות ומעיף אותו לכביש ("כן. תתפלאו. הכביש כן של אבא שלי")
השכנה ממול שחונה שני מטר לפני תחילת הכחול לבן וגוזלת שני מקומות חניה ("לפני שנתיים מישהו שרט לי את האוטו. מאז לא לוקחת צא'נס")
סרבני החיסונים ששום הסבר לא ישכנע אותם ("הגוף שלי הוא ברשותי")
חבר הכנסת מימין הזועק "מחבל" והקולגה משמאל המחזיר לו "גזען ופשיסט" ("דברי הוצאו מהקשרם")
את כולם ראיתי השבוע. הם אנחנו.
למזלנו הטוב (והרע) יש מספיק אויבים בסביבה המקפידים לתקוף אותנו אחת לכמה שנים/חודשים.
כשזה קורה -
השליח של וולט רץ ראשון להתגייס בצו 8.
האדם המבוגר מחזיק לכל העוברים והשבים את הדלת.
נהג ההסעות נשבע שזאת הסיגריה האחרונה.
השכנה ממול חונה באדום לבן ("לא נורא. אני אשלם את הקנס, העיקר שיהיו לשכנים מקומות חניה")
סרבני החיסונים עומדים בתור לקבל חיסוני קורונה, משושה וכלבת
חברי הכנסת... טוב, הם ממשיכים לטנף.
אני רק שאלה – אנחנו באמת חייבים מלחמה טובה כדי לזכור להיות בני אדם?
