הטקסט מעורר הפלצות שפורסם אתמול ב"הארץ" מפרי עטה של הוגת הדעות ז. גלאון (צילום מצורף להנאתכם) הביא אותי למסקנה שעלי לצאת מהארון הפוליטי.
ולפני שתתחילו להסביר לי כמה חבל להתרגז ומדוע הגברת זהבה אינה רלוונטית ואין להתייחס ללשלשת הדובים היוצאת מפיה חשוב לי לומר שהיא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה בהרבה. ובאמת חבל להתרגז. אבל הנה התרגזתי. מה תעשו לי?
הרשו לי לחלוק איתכם את התחושות של מי שגדל בארץ הזאת כאיש "ימין" (אסביר את המירכאות בהמשך). אלה שמגדירים את עצמם כך, יודעים בוודאי על מה אני מדבר. האחרים – אשמח אם תקראו לפני שתצקצקו בשפתותיכם.
זה יהיה ארוך ואולי מעט טרחני, אז אני מתנצל מראש בפני מי שמתעתד לקרוא.
עשרות שנים שהעולם הפוליטי בישראל מתחלק לשמאל וימין. השמאל ניכס לעצמו את הביטוי "מחנה השלום", את זכויות האדם, את האבל על רצח רבין, את האקדמיה, אמצעי התקשורת המובילים ואת רוב היפים והנכונים בפנאי פלוס.
לימין נשאר הכינוי "המחנה הלאומי" ועוד כמה נכסים אסטרטגיים כגון התנחלויות, "ישראל היום", דוסים, פשיזם וביביזם (פירוט הערך מופיע בהרחבה במילון דנה וייס החדש).
בעשרות השנים מאז עמדתי על דעתי הפוליטית שמעתי שוב ושוב את אותן אמירות. "איך יכול להיות שהצבעת לליכוד. אתה דווקא נראה אדם אינטליגנטי?"
אותה גישה הלוקחת בעלות על האינטליגנציה ועל ההשתייכות למחנה הנכון גרמה לסבא שלי ז"ל לעזוב את עבודתו במשרד האוצר בשנות החמישים, כי סירב להחזיק "פנקס אדום" (מה לעשות.. כאיש אצ"ל זה לא עבר לו טוב בגרון). היא גם גרמה לאמא שלי להיות מוזמנת לבירור במקום עבודתה ב"מרכז החקלאי" בשנת 1981 כי העזנו לתלות תמונה של בגין על המרפסת.
כשהשתחררתי משירות סדיר וקבע אחרי קינוח של שנה כמ"פ באינתיפאדה הראשונה בג'בליה, שאל אותי חייל אם אני מצביע למר"צ. תמהתי איך הגיע למסקנה הזאת והוא נימק את זה בהקפדתי לשמור על זכויות האדם של העצירים הפלסטינים.
כשלמדתי במסגרת קדם משפטים באוניברסיטת תל אביב יצאתי לשירות מילואים בעזה, דבר שלא ממש הועיל להצלחה במסגרת התחרותית של המסלול ולא זכה כמובן לשום עזרה של האוניברסיטה. לעומת זאת חבר אחר למסלול סירב לצאת למילואים "מטעמי מצפון". הוא זכה לשיעורים פרטיים בכלא הצבאי מהמרצה שניהל את המסלול.
בשנים האחרונות עברתי שוב ושוב תחת הגשרים בכבישים והפרופילים בפייסבוק בהם קהל עליז ויפה יש לומר, מרים בגאון את שלטי ה"לך". תמהתי איזה רגש מצליח לייצר אדם אחד בכל כך הרבה אנשים. איך אותם אנשים בשם "ניקוי האורוות" ו"חזרה לשפיות" מייצרים בבלפור מיצגים של איברים חשופים, צוללות ואיומים ברצח ובאונס על ראש הממשלה ומשפחתו (אגב השמאל גם מאוד חזק בבניית תפאורות. שכחתי לציין).
גילוי נאות – הצבעתי לו. הנה התוודתי. אני חושב שנתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן. ואני לא נורא אוהב אותו כאדם. אהבתי הרבה יותר את בגין וגם את רבין. אלא שהמקום הזה מחייב שבראשות הממשלה יעמוד מישהו שיודע מה שהוא עושה ושיהיו לו אסטרטגיה וחזון. גם אם הוא חובב שמפניה וסיגרים.
אין לי בעיה להתווכח עם שאלת החזון והאידאולוגיה. יש לי בעיה גדולה עם השנאה והדמוניזציה של מחנה שלם ונציגיו שקורת כאן עשרות שנים – מבן גוריון ויחסו לבגין, דרך בן אהרון שחשב שיש להחליף את העם אם בחר ימין ועד טירוף המתקפות על ביבי בשנים האחרונות. ואגב שלא יהיה ספק. אם ימצא שחטא בפלילים אחשוב שמקומו בכלא.
אז תתפלאו. אפשר להיות איש ימין ולתמוך בזכויות אדם (לידיעת החברה גלאון). אפשר להיות חלק מהמחנה הלאומי ולשאוף לשלום (וההיפך). אפשר להצביע לליכוד ולרצות שוויון מלא לקהילת הלהט"ב. מותר להצביע לביבי ולא להיות פשיסט. אני יכול להחזיק בדרגת תת אלוף מבלי לנופף בה ולחשוב שבגללה אני חשוב יותר מהזולת (לידיעת החבר אמיר השכל).
וחוץ מזה החלוקה לשמאל וימין רלוונטית כיום כמו החלוקה למועדון מעריצי עופרה או ירדנה (אני כמובן בצד של עופרה). פירט את זה בצורה רהוטה הרבה יותר ממני Gadi Taub בספרו המצוין "ניידים ונייחים". החלוקה כך נראית היום, היא בין אנשים שערכיהם המרכזיים קשורים למקום בו אנחנו חיים לבין גלובליסטים.
בממשלה הנוכחית יש שמאל וימין ואנשים טובים יותר או פחות, אך אין לה כל אידיאולוגיה משותפת. כי מי צריך אידאולוגיה אם ניתן לאחד חבורה של אנשים בעלי דעות הפוכות סביב מכנה משותף אחד. השנאה.
מציע שאת השנאה נשמור לאיראנים והחמאסניקים. הם בדרך.
עד אז ולפני שיהיה מאוחר מדי נותר לי לקוות שנצליח לאחד את מועדוני עופרה וירדנה.
