השיר האלמותי של דון מקלין אמריקן פאי נכתב על רקע תאונת מטוס בה נהרגו שלושה זמרי רוקנרול אמריקאיים באירוע שכונה על ידי מקלין "היום בו המוסיקה מתה".

אנחנו עדים לאחרונה ל"יום בו האמת מתה".

השיח הפרוגרסיבי המשתלט כל חלקה טובה הופך כל אמת לענין של השקפה, מקדש כל דעה (ובלבד שהיא מיישרת קו עם התפיסות הפרוגרסיביות) ומייצר עולם של כפיה מחשבתית בכסות ליברליזם.

סגנית נשיא ארה"ב, קמלה האריס, התארחה השבוע באוניברסיטה בוירג'ינה. סטודנטית שממרום 20 שנות חייה הספיקה לספוג את כל הרעל האנטישמי המופץ באוניברסיטאות ובמדיה, הציגה לה שאלה.

כיצד יתכן שבשעה שאזרחי ארה"ב נאבקים בבעיות כלכליות של ביטוחי בריאות ועוד, המדינה מממנת את מלאי כיפת ברזל לישראל, "מדינה המבצעת טיהור אתני של האוכלוסיה הפלסטינית".

הנהון הראש של קמלה האריס, ספק בהסכמה, ספק באמפתיה, זכה לגל פרשנויות וגינויים.

בעיני הבעיה העיקרית לא היתה האם סגנית נשיא ארה"ב אכן מסכימה שישראל מבצעת רצח עם. אני מניח שהיא לא חושבת כך.

תשובתה של האריס לסטודנטית הצעירה היתה שהיא שמחה על דבריה ושהענין הוא "שהקול שלה, הנסיון שלה והאמת שלה לא יכולים להיות מדוכאים".

הקול והנסיון של ילדה אמריקאית בת 20 המאשימה את מדינת ישראל ברצח עם תוך שימוש בקלישאות אנטישמיות, לא יכולים להיות מדוכאים.

מעניין אגב אם תגובה דומה היתה ניתנת לסטודנט יהודי שהיה טוען שהמוסלמים הם דת של רוצחים וטרוריסטים. האם גם דעה זו היתה מקבלת מנוד ראש אמפתי ומכיל.

מה שכן יכול להיות מדוכא הוא האמיתות ההיסטוריות. ברוח זה עברה ארה"ב גל של ניפוץ פסלי מנהיגים והורדת שמם ממקומות ציבוריים כי הערכים בהם החזיקו בזמנו לא מתאימים לרוח התקופה הנוכחית.

כך ברוח הפרוגרסיבית המנשבת בארה"ב משנים את ההיסטוריה ומעצבים את התודעה של ימינו.

הרוח היא אומנם רוח אמריקאית אבל בשעות הערב, כשאני עומד במרפסת, אני חש בריזה קלה מכיוון מערב.